וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל־נָבֹות לֵאמֹר תְּנָֽה־לִּֽי אֶת־כַּרְמְֽךָ וִיהִי־לִֽי לְגַן־יָרָק כִּי הוּא קָרֹוב אֵצֶל בֵּיתִֽי וְאֶתְּנָה לְֽךָ תַּחְתָּיֽו כֶּרֶם טֹוב מִמֶּֽנּוּ אִם טֹוב בְּעֵינֶיֽךָ אֶתְּנָה־לְֽךָ כֶסֶ מְחִיר זֶה